"אבא שלי נהרג בקרב בלטרון, הקרב הקשה ביותר שהיה לנו."

 

מבחינה גאוגרפית, עמק לטרון נמצא באזור עמק אילון, ועמק זה הינו בעל ערך היסטורי לעם היהודי. זה היה העמק בו לראשונה לחם יהושע בן נון, ואחריו יהודה המכבי בקרב שמוזכר בחנוכה, קרב אמאוס. לטרון הינו מקום אסטרטגי שחובה היה על כל מי שחפץ לכבוש את ירושלים לעבור דרכו.

 

בתקופת הקרב בלטרון שבו לחם אביו: הבריטים עזבו את הארץ וניתנה ליהודים מדינה, כאשר מספר התושבים עמד על כ- 600,000 איש בלבד, משום שקודם לכן הבריטים לא נתנו לעולים להיכנס לארץ (החזירו את אניותיהם לים, ושלחו את המעפילים למחנות בקפריסין, לדוגמה). דוד בן גוריון החליט להלחם על ירושלים בכל מחיר, משום שירושלים היא סמל העם היהודי, והתנהלו ויכוחים רבים עם המטה הכללי, בטענה שאין מספיק כוחות כדי להשיג את היעד. לבסוף הוחלט להקים את חטיבה שבע, שבהמשך הפכה לחטיבת השיריון, שלימים החטיבה הזו עצרה את הסורים ברמת הגולן. את החטיבה הזו הקימו כחטיבת עתודה מטכ"לית, והיא כללה עולים חדשים שהגיעו כשפתחו את שערי המדינה. הפיקוד היה של מפקדים מההגנה ויוצאי הצבא הבריטי.

 

אביו של יהודה, משה דובדבני ז"ל, היה אחד המדריכים בקורס קצינים בבסיס ג׳וארה. לאחר שפורק מערך ההדרכה, הוא נשלח לפקד על פלוגת העולים החדשים בחטיבה שבע. במסגרת התפקיד, הוא קיבל את פניהם של העולים שהגיעו מהאנייה, הביא אותם לתל השומר, חייל אותם, אימן אותם, ולאחר חמישה ימים יצא איתם לקרב הגורלי בלטרון.

 

אריק שרון ז"ל, שלימים הקים את הצנחנים, כיהן כשר הביטחון וכראש הממשלה, היה אז מפקד מחלקה בפלוגה מחטיבת אלכסנדרוני באותה העת. תכנון המבצע היה לקוי. לא ידעו מבחינה מודיעינית את המתרחש. נוצר מצב שהירדנים תגברו בשני גדודים ומרגמות את מתחם לטרון, עובדה שלא היתה ידועה לכוחות התוקפים. היה זה הקרב החטיבתי הראשון של צה"ל והוא לא נוהל נכון. במקום בלילה, הם נכנסו לאזור בבוקר, היה יום שרבי , הם היו ללא ציוד וללא תחמושת. אריק שרון סיפר ליהודה שליד מנזר השתקנים בלטרון פתחו עליהם באש צולבת, היו הרבה נפגעים והוא נתן את הפקודה, שבדיעבד הייתה הפקודה הקשה בחייו: "איש איש לנפשו". אריק נפצע בבטנו, והוא זחל חזרה עד שפגש חבר שעזר לו, ומאוחר יותר הם חולצו. "אריק שרון אמר לי ששמע את המקלע שירה חברו, יריות שיצרו מנגינה שהייתה לו מוכרת, כי היורה היה שכנו, ושלפתע המקלע נדם. כשזה התרחש - נאלץ לתת את הפקודה הנוראית הזו."

 

באותה העת, משה לחם עם פלוגת המעפילים, שכאמור רק חמישה ימים קודם לכן התגייסו, ולאחר כל הזוועות שעברו באירופה וכל הבדידות שחשו כי כל משפחותיהם נספו, נאמר להם שעליהם להילחם בלטרון. המעפילים לא ידעו היכן הם נמצאים, לא דברו את שפת הארץ, ועל משה היה לארגן אותם לכדי צוות לחימה. עולים אלו תרגלו רק מטווח אחד, וכבר נאלצו לצאת לקרב.

"מי זה בכלל משה דובדבני ובן גוריון? שאומרים לי עכשיו תלכו להילחם על ירושלים?" יהודה שיער מה עלה בראשם של העולים החדשים הללו. ואלו היו החיילים שעל כתפיהם ניצב גורל הדרך לירושלים.

 

אביו של יהודה ופלוגת העולים החדשים שהייתה תחת פיקודו עברו את המתחם שבו נמצא כיום הישוב היהודי-ערבי "נווה שלום", הם התחילו לספוג אש שליוותה אותם עד אזור מעיין "עין חילו". יהודה ציין .שבהיסטוריה היהודית, 2000 שנה קודם, התרחש קרב "מופת" במעיין "עין חילו", בין יהודה המכבי לבין אמאוס (היוונים).

 

הקרב הוביל להמון נפגעים, אותם אביו ניסה לחלץ עד שנפצע בשתי רגליו. הפלוגה קבלה פקודת נסיגה, האזור היה מצוי בכאוס, אנשים ברחו, צעקו ביידיש, התחננו למים. לא נותרה תחמושת, האש הארטילרית הייתה כבדה… התנאים היו קשים. מונדק, אחד מחיילי הפלוגה, סחב את משה הפצוע, אולם כשהירדנים סגרו עליהם הורה לו משה שיאסוף את הפצועים סביבו ויציל את עצמו. לאחר שנים סיפר מונדק כי סרב להשאיר את משה, אולם משה איים עליו באקדחו ומונדק עזב אותו עם הפצועים והבטיח לו לחזור כדי לחלצו.  .

 

כדי לתאר את האנשים איתם משה לחם בלטרון, סיפר יהודה את סיפורו של מ"מ מפתח תקווה שלחם בפלוגה מקבילה. הוא סיפר ליהודה כשנפגש עמו כי ראה ציוד זרוק ולידו דמות ששכבה על הרצפה. הוא אמר: "קום הירדנים מגיעים", נתן לו מכה, וראה שלא זז. לאחר מכן אמר לו זאת ביידיש. החייל פתח את עיניו ואמר: "אוי, חשבתי שאני באושוויץ".

​

"אבא השאיר צוואה לא כתובה שאומרת: מפקדים הולכים קדימה, ולא משאירים פצועים בשטח."