העולם של יהודה
חלק א'
9.4.2018
50 שנה הוגדר אביו של יהודה כנעדר, 50 שנה של חיפושים שהחלו על-ידי הרב גורן, שהיה הרב הראשי, אחר אביו שהיה מבכירי המפקדים בקרב. תחילה, חשבו שהוא במנזר השתקנים, ולאחר מכן חשבו שהוא בירדן - ושלקחו את הקצין הבכיר בשבי. מאוחר יותר חשבו שהוא בחלקת הנעדרים בקבר אחים. "50 שנה לא ידענו איפה הוא".
יהודה כילד במצבה בחלקת הנעדרים
אחרי 50 שנה, בשנת 1998, בעת שיהודה שימש כראש אגף הנוער והנח"ל למשימות לאומיות במשרד הביטחון, איציק מורדכי, שהיה שר הביטחון ואמנון ליפקין שחק, שהיה הרמטכ״ל, החליטו להטיל על יחידת אית"ן של צה"ל לנסות ולאתר את אביו של יהודה. היחידה איתרה אותו לבסוף בבית הקברות "נחלת יצחק" בתל אביב. כשהגיע לקבורה בתל אביב, חיל האוויר המצרי הפציץ את תל אביב ואת בית הקברות, ולכן בלחץ אותה העת נקבר אביו של יהודה דובדבני כאלמוני. מכאן, לא ידעו כל התקופה היכן משה. יהודה היה בן 3 שנים וחצי כשאביו נהרג. הרב גורן אמר ליהודה לשוחח עם אביו באמצעות האבן שבחלקת הנעדרים, והוא לא הבין, "הרי זו אבן". עם הזמן, התחיל לדבר יותר עם האבן - עם אביו, וממנה היה מקבל כוחות נפשיים מחוזקים. היא סייעה לו להתמודד עם קשיים ובעזרתה קבע את כיוונו בחיים. "וברור היה לי שאני הולך לדרך צבאית." יהודה אמר עם חיוך.
מוקדם יותר, בשנת 1993, יהודה חזר ארצה לאחר שסיים את תפקידו כנספח צבאי בדרום אמריקה. אריק שרון נפגש עימו וסיפר לו על הקרב בלטרון. הוא אמר לו שהערך שלא משאירים פצועים בשטח, שעליו מחנך צה"ל , מגיע מהתנהגותו של אביו של יהודה שלא מוכן היה לעזוב את הפצועים מפלוגתו ונהרג עמם. "זה בשבילי היה הצל״ש הכי גדול, זה עשה לי טוב בנשמה בהמשך." יהודה אמר.
מאוחר יותר, קראו לרחוב בה גדל על שם אביו - "רחוב דובדבני" ויהודה זכה להכרה אותה רצה שתהיה לאביו. כילד, יהודה סיפר, הנושא העסיק אותו המון. תמיד ציפו מיהודה להרבה, משום שהיה הבן של אביו, שהשאיר אחריו צוואה לא כתובה.
יהודה מניח זר ביד לבנים בפתח תקווה
צוואת משה דובדבני ז"ל והשפעתה על יהודה בקריירה הצבאית שלו: קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.
יהודה סיפר שכדי שיהיה לחייל פרופיל קרבי, עליו לשקול לפחות 50 קילוגרמים. יהודה שקל 49 קילוגרמים בעת גיוסו לצה"ל ולכן היה לו "כושר קרבי לקוי". הוא ערער על הקביעה הזאת וסיפר שכדי להצליח להעלות את הפרופיל אכל המון (במיוחד אוכל שמן) וניסה לפתח שרירים, ולמרות כל זה לא הצליח לעלות במשקל. לפני השקילה, בנות הגרעין שלו בקיבוץ "עמיעד", בו התגורר בתקופה זו, הוציאו את הגומי שהיה בלבנים שלו והחליפו בעופרת, שתוסיף עוד משקל. אך עדיין, ביום השקילה שקל פחות מ- 50 קילוגרמים, וכשהרופא מדד אותו שיחק עם המשקל, וביקש ממנו להעלים עין ולרשום ברישומיו 50. עד כדי כך רצה להתגייס ולשרת כחייל לוחם.
את הקריירה הצבאית שלו התחיל בצנחנים ולאחר מכן יצא לקורס קצינים, בשנת 1964. במהלך הקריירה נפצע בבקעה שלוש פעמים, בתקופת המרדפים. הוא השתתף בחילוצו של משה פלס סטמפל ז"ל וסגנו דורון מנור ז"ל בעת מרדף בבקעה, הסתער על המבנה שבו הסתתרו המחבלים ונפצע בעת שהרימון שזרק פוצץ את המבנה.
דוגמה נוספת היא כשנהרג מפקד סיירת חרוב, צביקה עופר ז"ל, כתוצאה מירי מתוך מערה בעת מרדף. יהודה החליט שהוא מחלץ אותו, למרות הקשיים הרבים. המחבלים זרקו רימונים שהתפוצצו מכל עבר, ובכל זאת יהודה העמיס וגרר אותו, בעודו יורד לתוך הוואדי. "לימים אמרו לי: רצת בתוך הרימונים? אמרתי כן, זו הצוואה של אבא."
"בתקופה זו הייתה לנו לחימה עם נפגעים, פצועים, חילוצים, הפקת לקחים, וכתבנו במו ידינו את תורת המרדף. הבקעה הייתה מלאה במוצבים, כמעט ללא צמחיה וחקלאות. זו הייתה תקופה קשה עבור הבקעה. מאוחר יותר התחלנו לשמר אותה, והיום, כשאני נוסע בבקעה, ורואה כל כך הרבה ירוק ויישובים משגשגים, אני חושב על כך שאני שותף לזה, וזה גם בזכותי."
תקופת שירותו בבקעת הירדן השפיעה רבות על חייו של יהודה, כפי שאמר. צוואת אביו מומשה גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. "לא משארים פצועים בשטח, מפקדים הולכים קדימה ואני מסתער ראשון. זו הצוואה וזה מה שעשיתי."
יהודה לפני צניחה
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בעודו במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), קורס שנועד להכשיר קצינים בכירים בצה"ל. פיזרו את הקורס שלו על מנת להחזיר כוחות לגדודים ולהיערך למלחמה. יהודה הגיע בחזרה לגדוד 890 בתור סגן שני למפקד הגדוד. הגדוד נשלח לחווה הסינית אזור שמצוי במערב חצי האי סיני, סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, והוא נחשב לאחד מהקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. המשימה הייתה לפתוח את הציר לתעלה שהייתה תפוסה על ידי כוחות אויב "ציידי טנקים". הלחימה הייתה קשה ביותר מאחר ולא היה מודיעין נכון לגבי כמות הכוחות המצריים שעמדו למול הגדוד. עד מהרה הפכה הלחימה העיקשת למבצע מורכב של חילוץ פצועים והרוגים מהשטח. יהודה נשלח לפלוגה ג' שאיבדה את מפקדה וחילץ את כל הפצועים עד שנותר לבדו תוך שהוא מחפה על החילוץ האחרון.
על התנהלות זו קיבל את אות המופת שהוענק לו על ידי שר הביטחון.
דף מהספר "ישראלים מתכתבים עם פרקי אבות" מאת משה ניר
"איך הפחד לא השתלט עליך?"
יהודה הסכים עם שאלתי ואף חידד אותה, והציף בעוד שאלות מוסריות דומות: איך מפקד מתגבר על הפחד? איך מפקד אומר "קדימה - הסתער!" ואכן מסתער, בעודו סומך על החיילים ויודע שהם אכן מבצעים את הפקודה ומסתערים? מי הוא המפקד, שלעתים גדול מהחיילים שתחתיו בשנה בודדת, שייתן פקודות של חיים ומוות ויקבע את גורלם?
וכתגובה לשאלות אלו הוסיף לשאול: באיזו דרך של מנהיגות מפקד בוחר כדי שהחיילים שלו יבצעו את הפקודות הקשות ביותר ויסמכו עליו לא משנה מה? איזה ערכים מנחיל? יהודה ענה שלפי דעתו, על החיילים להעריך בכל לבם את המפקד, לסמוך עליו, לדעת שהמפקד "אוטוריטה", לדעת שדואג להם, מטפל בהם, מלמד אותם להיות מקצוענים ונותן להם את הכלים הנכונים... אך איך משיגים זאת? "אם המפקד עושה את זה נכון - אז חייליו ילכו אחריו. אבל אז נשאלת השאלה איך המפקד בעצמו מתגבר על הפחדים האלה? איך המפקד עצמו קם ומוליך אותם? הוא משמש עבורם דוגמה אישית. לכן אבא אמר – מפקדים הולכים קדימה - זו הצוואה. מי שלא יכול להתגבר על פחדיו - שלא יהיה מפקד. היו לי פחדים, השיחות עם אבא, דרך האבן, עזרו לי להתגבר עליהם. אותי הוליכה העוצמה שבמנהיגות, זה שאני צריך לשמש בפני החיילים דוגמה, החינוך מהבית ומהתנועה, המטרה למענה נלחמים, אבא שלי וצוואתו - הכל. הכל מתרכז ברגע שאתה קם ומסתער. כשיש אש מסביב ואתה מבין שאתה יכול למות מכדור אויב."
לאחר שיהודה סיים את הקורס פיקוד ומטה (פו"ם), רצה לצאת למשימה מבצעית בחו"ל, ובקשתו נדחתה משום שלא ידע אנגלית ברמה גבוהה. יהודה התגייס לצבא בגיל 17, מבלי שסיים תיכון ומכאן לא הייתה לו תעודת בגרות. כשניגש לייעוץ אקדמאי ורצה לעשות תואר באנגלית, פרופסור יעבץ ז"ל, באוניברסיטה העברית, ניסה לדחוף אותו לעשות תעודת בגרות, משום שרק כך ניתן היה לעשות תואר. יהודה התנגד לכך משום שלא רצה להוציא תעודת בגרות וכל מה שרצה היה לדעת אנגלית - כדי שיוכל להשתתף במשימה, וביקש ממנו שידבר עם המפקד שלא אפשר לו לצאת למשימה, גנדי, שהיה אז יועץ הממשלה בנושא טרור. בכל מקרה, פרופ. יעבץ שלח אותו לדבר עם מנהל ביה"ס התיכון שלו, והתעקש משום שמצא חן בעיניו. "בלית ברירה", כפי שיהודה סיפר, נסע לבית ספר התיכון שלו, "עמל" שבפתח תקווה, ודיבר עם המנהל. משום שהזכיר את שמו של פרופ. יעבץ, שהיה אוטוריטה אקדמאית, קיבל מיד תעודה שאומרת ששהה בבית הספר 3 שנים. ולבסוף הוחלט שבלי בגרות - אם יוציא בציונים הצבאיים 85, באקדמיים 75 ולא ייכשל באף בחינה - יקבל תואר. "וכך השגתי את התואר שלי מבלי לסיים תיכון וללא תעודת בגרות."
עד כאן חלקו הראשון של הריאיון של יהודה. נתראה בחלק ב'!
יובל.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר