26.10.2017

 

בדיוק ברגע זה מתחיל יום ההולדת שלי - היום ה- 26.10, וכעת אני בת 18 בדיוק. לכן, חשבתי לפרסם החודש במועד קצת אחר משהו קצת אחר…

​

אי שם / יובל שפר

​

אי שם, במקום לא נודע,
התהלכה לה ילדה, פצחה בחיפוש אחר זהותה.
נדדה בין שבילים, איבדה את דרכה,
ורגליה עייפו, נשימתה הפכה כבדה.

​

אי שם, בצמרות עצים,
ישבה לה ילדה, בידיה עפרונות ודפים.
אך ידה שקטה, חסרת תזוזה,
והדף נותר חלק, ללא כל אות או מילה.

​

אי שם, בין אבכי עננים, 
רחפה לה ילדה, חטפה מבטים למרחקי מרחקים.
הציבה רעף אחר רעף, לפני שייצבה בסיס,
ועתידה עליה הכביד והעמיס.

​

אי שם, במבט אל העבר, 
קפאה לה ילדה, אך נאלצה להתקדם, כבר.
התגעגעה לאיך שהחיים נהגו להיות,
אך המשיכה ללכת, כשראשה עוד ניצב בצמתי הבחירות.

​

אי שם - כאן, בהווה, 
עומדת ילדה, אך לאן תפנה?
ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה,
נופלת ארצה, 
שוכבת, 
ופשוט מוצאת מנוח.

​

 

את השיר הזה כתבתי לפני מספר שנים, והרעיון היה לכתוב אותו על גבי ציור גדול שציירתי. אך איבדתי את השיר, את הציור קצת הרסתי, ולכן הציור שכב בצד תקופה די ארוכה, וצבר אבק. לאחרונה לקחתי על עצמי כפרויקט לתקן את הציור ולמצוא את השיר. לפני כמה ימים סוף כל סוף מצאתי אותו, ואת הציור תיקנתי. משום שהשיר היה ישן, במשך כמה ימים התייעצתי עם מספר אנשים, על מנת להפוך אותו לרלוונטי לעכשיו, וכעת מציגה בפניכם את הגרסה הסופית. אני מניחה שגורלו של השיר הוא לא להיות כתוב בצורה יפה ומסודרת על הציור, משום שלאחר כל התיקונים, התברר שהמקומות שהשארתי לבתים של השיר מלכתחילה היו קטנים מדי, ובנוסף, הכתב יצא לא ברור בגלל הטוש העבה והמבריק. אך לפחות הפינה הזאת סגורה - סיימתי משהו שהתחלתי בעבר. וההרגשה פשוט נהדרת.

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בחרתי לפרסם את השיר ביום הזה, משום שהשיר מתאר אותי, ואפשר ללמוד עליי הרבה דרכו. אין טוב יותר מלהציג בפניכם את מי שאני ביום ההולדת שלי, ולספר לכם קצת עובדות עליי.

​

אני אדם שמסודר מאוד מבחינה ארגונית, ויחד עם זאת החדר שלי קטסטרופה. אני חושבת שזה קצת אירוני ומצחיק לראות את הלוח, שעליו כתובות כל יום רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, תאריכים של אירועים, וכו', לצד מיטה הפוכה, בגדים וחפצים אקראיים על הרצפה, פח שהתמלא על גדותיו, המון דפים מפוזרים והרשימה עוד ארוכה…

​

אני שמאלית, ועובדה זו מעניינת מכיוון שאם הייתי נולדת בעבר ביפן, בעלי היפני הדמיוני יכול היה להתגרש ממני אם גילה שאני שמאלית, שאם בעבר הייתי מוקפת באסקימואים היו חושבים שאני מכשפה, שאם בעבר בתרבויות מסוימות היו מגלים שאני שמאלית היו מכריחים אותי לכתוב ביד ימין, כורתים את היד שלי או חושבים שאני מיודדת עם השטן בצורה כזו או אחרת. ככה שממש מזל שנולדתי ב1999, ולא מספר מאות/עשורים לפני. למרות כל האפליה שהתרחשה בעבר, והסבל שהשמאליים עברו - הם נבדלים ביצירתיות והם בעלי דמיון מפותח, ככה שזה די שווה.

​

יש לי "פטיש" לכדורשת/כדורעף - זאת אהבה וכמיהה בלתי מוסברת, אהבה ללא תנאים. לאחרונה נרשמתי לחוג כדורשת מכספי הפרטי, עם קבוצה מדהימה ומאמנת רצינית ומוכשרת. ואין הרגשה יותר טובה מזה שאני מוציאה כסף על משהו שאני אוהבת באמת. היעד הבא הוא ליגת העל.

​

נדרתי למרב מיכאלי, חברת הכנסת, שאתחתן חתונה אזרחית בחול, וכמו שכולנו יודעים - הבטחות צריך לקיים. תיעוד:

 

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

 

 

יש לי שני מצבי רוח עיקריים: או שאני רצינית או שאני שיכורה טבעית. כשאני רצינית אני חושבת על מהותם של החיים, מהרהרת, מפקפקת, מתפלספת, מתרגשת, לומדת, וכו'. כשאני שיכורה טבעית, אני פשוט... מוזרה. אין מילה אחרת.

​

בניגוד להרבה אנשים נורמטיביים, שמרוכזים יותר אחרי שהייתה להם שנת לילה ארוכה, עמוקה ומוצלחת, אצלי היחס הוא הפוך. ככל שאני יותר עייפה - כך אני גם יותר מרוכזת. התוצאה היא שרב הזמן אני לא מרוכזת, ולזה תוסיפו זיכרון של דג, וקושי בקבלת החלטות. אני יודעת, נשמע גן עדן. אבל לפחות אני גאה.

​

החלטתי שבעתיד אני אהיה פסיכיאטרית, מקצוע שמשלב בין ההומניות שבי - האהבה שלי לאנשים, הצורך שלי להבין אותם, לנתח אותם, ולתת להם תמיכה נפשית, לבין הריאליות - האהבה ללמידה על האנטומיה של גוף האדם. זוהי החלטה די מצחיקה בהתחשב בכך שאני אדם שחושב לאט, ושאין לו נטייה טבעית לפתרון שאלות פסיכומטריות. התוצאה האחרונה שלי בפסיכומטרי הייתה בסביבות ה580, כך שאני צריכה מעל ל160 נקודות כדי להצליח להתקבל לרפואה. כל כך סבלתי במבחן, כך שקשה לי לדמיין את עצמי עוברת את הסבל שוב מספר פעמים עד שאצליח. אז בעוד כחמש שנים מעכשיו תמצאו אותי באיטליה סטודנטית לרפואה, בדרך להגשמת חלום.

​

עובדה נוספת היא שאני אפילו יודעת במה אני אעסוק על מנת לפצות על המשכורת הנמוכה של רופאים במדינתנו. אל תתפלאו אם תראו שלט בתל אביב - "Yuval Sheffer - Hair Stylist". הרי השיחות הכמוסות ביותר מתחוללות בין קירות המספרה, כך שאביא את הפסיכיאטריה ואת הפרויקט גם לשם, בשילוב עם כשרון הפן שלי.

​

אני מתקשה בלקבל סמכות ומרות של אחרים. העבודה היחידה שהסתדרתי בה עד עכשיו ושלא התפטרתי אחרי שבועיים היא בייביסיטר. בנוסף, אני אדם פרפקציוניסט באופן מוגזם, שכמעט תמיד מקבל מה שהוא רוצה, וש"לא" היא לא תשובה מספקת עבורו. ואם לא קל - אני מתעקשת, עד שמשיגה (כל עוד זה תלוי רק בי). מלבד לחסרונות, לפחות אני יודעת שיש בי מן היזמות והחדשנות.

​

במקום להיות ילדה קטנה ונורמלית, שמתקשה בלהגיד ל', לדוגמה, ולכן מחליפה לי', אני המצאתי קושי חדש בדיבור, והוא בא לידי ביטוי כשהייתי אומרת: חבת חלום.

​

גיליתי לאחרונה שאני אדם שרגיש ביותר לריחות, לטעמים, לאורות, למראות, לאקלים, לתחושות וכו'... התכונה הזאת מסבירה את זה שפירות ובייחוד בננה, מגעילים אותי. אני יכולה להריח בננה מקילומטרים, וכשאריח, סביר להניח שכבר לא תראו אותי באותו החדר. אותו הדבר גם לגבי מלפפון. דוגמאות נוספות: רגישות לכאב - בגלל דימום מהציפורן לא יכולתי לקום מרצפה במשך שעתיים, ישנם רחובות רבים שאני פשוט לא אוהבת, ולכן אמנע ביותר מללכת בהם, המנורה הקבועה שלי בחדר היא מנורה קטנה צהובה וחלשה, הקיץ של ישראל מאוד בקלות יכול לגרום לי לא לצאת מהבית ועוד. למרות זאת, כשקורה משהו טוב - כשנעים בחוץ, כשטעים, כשיש ריח טוב וכו' - אני בעננים. המון דברים מפליאים אותי, ואני חושבת שיום טוב דרך העיניים שלי זה חוויה.

​

אז מזמינה אתכם להסתכל על התמונות המצורפות (שצולמו הערב בחגיגת הפתעה מוקדמת) ולחגוג איתי את העובדה שעקפתי מליארדי זרעים לוזרים וניצחתי במקום הראשון את מירוץ הזרע לעבר הביצית, שכעת אני חוקית, לוקחת חיזוקית ומשלמת על שקית, ושזכיתי לחיות בעולם הקסום הזה, שהוא נס בפני עצמו.

​

אז מזל טוב לי!

​

יובל.